בהיכל התרבות התקיימה עצרת הזיכרון המרכזית לשואה ולגבורה בנושא ״חיי התחילו מהסוף״ בהשתתפות ראש העיר צביקה ברוט, שורדי שואה, הנהלת העיר, חברי מועצת העיר, רבני העיר, מאות תושבים, תלמידים וחברי תנועות הנוער. בטקס בהנחייתה של גאולה אבן, הדליקו 6 ניצולי השואה משואות המייצגות את ששת מיליוני היהודים שנרצחו בשואה, וליוו בשירה נוי הלפרין, עמית זיתון והלהקות ייצוגיות.
ראש העיר בת-ים, צביקה ברוט נאם בעצרת הזיכרון: "היום, אנחנו כבר לא היהודי הנודד, עלה נידף ברוח. כי ביחד, קמנו מעפרות אושוויץ, וטרבלינקה, ומאיידנק, וג'אדו, והגענו אל הארץ המובטחת. ובזכות צור ישראל, הקמנו מדינה, צבא, ועם, אשר יודע להבטיח את קיומו, בזכות עוצמתו הרבה. בתוך פחות משלושת רבעי מאה הפכנו מעם קטן שהיה אפר ואבק, לאומה בעלת כח משמעותי מול כל מדינות העולם. מקור העוצמה שלנו, שאיפשר לנו להגיע להישג הזה, הם כנפי הרוח ותעצומות הנפש שלכם, שורדי השואה". ברוט הוסיף בנאומו: "המכה הקשה שספגנו כעם בשנה האחרונה, איננה שואה. כי שואה, הייתה רק אחת.
אין בהיסטוריה של העם היהודי שום אסון אחר, כואב ככל שיהיה, שהיה דומה לשיטתיות, לאכזריות, ולהיקף של מעשי הזוועה של מכונת ההשמדה הנאצית לאורך שנים, אשר הביאו לרצח ששת המיליונים מבני עמנו. מה שלא השתנה, היא המוטיבציה של האויבים שלנו, ושל התומכים שלהם בעולם, להשמיד באכזריות את כולנו: בלי הבחנה בין קשישים לילדים, גברים ונשים, דתיים או חילוניים – ימניים או שמאלנים".
בנוסף לעצרת המרכזית, נערך בטרמינל לעיצוב בבת-ים, פרויקט "זיכרון בסלון" מרגש במיוחד בהשתתפות ראש העיר, שורדי שואה ותושבים במסגרת אירועי יום הזיכרון לשואה ולגבורה בעיר. פרויקט זה הינו מסורת אשר נערך בכל שנה בהובלתו ואירוחו של ראש העיר צביקה ברוט, עוד מתחילת כהונתו. השנה ברוט אירח את שורדת השואה אביבה (ניבורג) ברוור, שהוברחה מהגטו בעודה ילדה קטנה, ושיתפה בסיפור הישרדותה.
שורדת השואה, אביבה (ניבורג) ברוור שיתפה בסיפורה המצמרר ואמרה על היציאה מהגטו: "הייתי ילדה קטנה בת 6.5, מאוד רזה, סגרו אותי בתוך משאית, העמיסו עלי חבילות של כביסה ומצעים, והשאירו לי פתח אויר קטן משם יכלתי לראות את הלילה והכוכבים. ביקשו ממני לשתוק, הבטיחו שאגיע למקום מבטחים וכעבור שלושה ימים אמא שלי תגיע, אך אימי נלקחה לעבודות במחנות ריכוז ברחבי אירופה ואני חיכיתי בבית משפחת קומרוב, שם הזהירו אותי לא לספר לבנים מהיכן הגעתי על מנת להגן עלי, והמציאו לי את השם מאיה, על שם הדבורה מאיה- כך נקראתי עד סוף מהלחמה. בסיום המלחמה אמא שלי הגיעה לכתובת שזכרה, משפחת קומרוב אימצה אותנו בחום ונשארנו לגור בביתם בחדר שהוקצה לנו עד שנת 1966 בה עלינו ארצה.
