אוצרת: הילה כהן-שניידרמן
פתיחה חגיגית : 5.5.23 בשעה 12:00
נעילה: 3.6.2023
הכניסה חופשית
אמנים.ות: משה גרשוני, רוני חג׳ג, אתי לוי, כנרת חיה מקס
הסיפור "ארבעה נכנסו לפרדס" המופיע במסכת חגיגה בתלמוד, הוא אחד הטקסטים המסתוריים ביותר ביהדות. ארבעה חכמים נכנסים לגן. יש האומרים לגן־עדן, ומכאן – פרדס (paradise). ארבעה נכנסו למוזיאון בת ים לאמנות: משה גרשוני, רוני חג׳ג, אתי לוי וכנרת חיה מקס. ארבע מערכות אמנותיות פועלות יחד בחלל בתוך ימים של התעוררות והתקרבות לפצע העמוק בלב החברה, מציגים פעולה אמנותית המבקשת חזרה אל גלי האחדות והאהבה.
הסיפור "ארבעה נכנסו לפרדס", המופיע במסכת חגיגה בתלמוד, הוא אחד הטקסטים המסתוריים ביותר ביהדות. ארבעה חכמים – אלישע בן אבויה, בן עזאי, בן זומא ורבי עקיבא – נכנסים לגן, יש האומרים לגן עדן, ומכאן – פרדס (paradise). משמע: הכניסה לגן היא כניסה אל תוך החוויה המיסטית, אל קרבת אלוה.
כניסה, ככל מעבר של אזור סף, יש בה סכנה. לא בכדי מזוזות נעוצות לשמירה במשקופי דלתותינו. הכניסה ככל הנראה זקוקה לנס, להשגחה. לכן, בטרם ייכנסו מזהיר אותם רבי עקיבא: ״כשאתם מגיעין אצל אבני שיש טהור אל תאמרו מים מים!״. אזהרתו של רבי עקיבא נוגעת לפער שבין עוצמת החיזיון לבין כוחנו להבינו. שמא אבני השיש כה טהורות שהן נדמות שקופות כמים. היכן נעוץ הפער בין מה שראינו לבין מה שפרשנו? רבי עקיבא מבקש מרעיו, אל תתיימרו להבין, הישארו בתוך החוויה, ברגע שאמרתם ולו בלבבכם ״מים מים״, יצאתם, גליתם, התפצלתם מהאחדות שמתאפשרת באמצעות הנוכחות המוחלטת.
אמנות, כשהיא במיטבה, מחוללת טרנספורמציה של התודעה. כמיהת הלב שלנו היא להיכנס למוזיאון, למשכן האמנות, כאל תוך פרדס. אל תאמרו מים מים.
לדברי פרופ׳ חביבה פדיה, במאה ה-12 חל שינוי בגישה לסיפור ״ארבעה נכנסו לפרדס״. כעת נכנסו הארבעה אל הטקסט. הפרדס הובן כראשי תיבות של רמות קריאה ברבדים הולכים ומעמיקים של התורה: פשט, רמז, דרש, סוד. על כל פסוק ופסוק בתורה להיקרא מבעד לארבעת החתכים הללו. בדומה לאדוות מים המתרחבות כתוצאה ממפגש עם אבן, כך תנועת ההבנה נעה מן הפשוט ביותר – התופעה החושית והחקירה של מה שניצב לנגד עינינו, אל עבר מה שנשגב מבינתנו. האם צריך להבין אמנות? האם אפשר בכלל להבין אמנות? באילו אופנים ניתן להיפתח אל החוויה הסתומה שהאמנות מציעה לנו, לשהות עם חוסר הפשר, עם אי ההבנה, לגלות אט אט את כל מה שאנחנו מבינים כשאנחנו לא מבינים.
ארבעה נכנסו למוזיאון בת ים לאמנות: משה גרשוני, רוני חג׳ג', אתי לוי וכנרת חיה מקס. הילה כהן-שניידרמן הייתה עדתם. כל אחד ואחת מהם הוא מעין גלגל שיניים בתוך מערכת עדינה ומשוכללת של הפעולה האמנותית. באמצעות רישום, פסלי סאונד ופעולה חיה, צללנו יחד אל קוד השפה הפעילה. שני רישומים של משה גרשוני מסמנים את פתח הכניסה והיציאה מהמוזיאון; אתי לוי מציגה סדרת קמעות שסיימו את פעולתם: בקומת הכניסה מוצגת הגדלה של תוכן הקמעות ובקומה העליונה סריקות מוגדלות של הקמע עצמו, של עטיפתו; רוני חג׳ג' מציג סדרה של פסלי סאונד, שמבוססים על ספוגים אקוסטיים במצבם הגולמי השולחים רזוננס מתמיד; כנרת חיה מקס מביאה אל תחומי הנראה את הנוכחות הבלתי מוחשית והתדרית הפועמת בחלל.
מוזיאון בת ים לאמנות נבנה ב-1961. זהו מבנה צנוע ועגול, נאמן לקנה המידה האנושי, מחובר בשני גשרים צרים אל מגדל מים פעיל, שבעבר שדרתו אוישה בארבע קומות של חדרי סטודיו. כך, יצירה ותצוגה הזינו זו את זו, היו כרוכות יחד. במשך השנים ננטשו חללי הסטודיו, והמוזיאון נאבק על עצם קיומו בשל מיקומו בעיר המוגדרת כפריפריה חברתית-כלכלית. הפנג-שואי (בסינית: רוח-מים) היא תורה מיסטית סינית עתיקה, שמטרתה להגיע להרמוניה באמצעות עיצוב זרימת האנרגיה (הצ׳י) בהתאם לפעולת הכוחות הקוסמיים. לפי תורה זו, חיבור של מבנה עם מגדל מים מוביל לבריחה מתמדת של אנרגיה על משקל – "יש חור בדלי". יש "חור" במְכל שאמור להכיל את האמנות, כוח החיים נוזל. יש צורך לתקן את הכלי, להרחיבו. האם הפעולה האמנותית יכולה לארגן מחדש את זרימת האנרגיה בחלל? האם יצליח המוזיאון להחזיק את המים? לחזור להיות קופסת תהודה ראויה עבור החוויה האמנותית?
בתערוכה ״אל תאמרו מים מים״ ארבע מערכות אמנותיות פועלות יחד בחלל, כמו מניעות שעון המעיד על גודל השעה. אנחנו נמצאים בימים סוערים של התעוררות; של התקרבות אל תוך הפצע העמוק שבלב החברה. גלי אהבה ואלימות מתנפצים זה על זה. הכול מתחמם. נדמה שזו השעה להיות בחוץ, ברחובות; ובו-בזמן זוהי עת לרדת לתוך המערה, אל מבנה העומק של הדברים, אל המקום שהאירועים נובעים ממנו; לשמור על הליבה הפועמת של כל מה שיקר לנו.
