נורית לאמעי: למידה מרחוק, הטוב הרע והיפה

וירוס הקורונה הציג אתגר חסר תקדים עבור מערכת החינוך, כאשר אילץ אותה לסגור את כל בתי הספר והגנים, ולהעביר מדינה שלמה ללמוד מרחוק דרך המחשב. נורית לאמעי, פרח הוראה במשרד החינוך, מסבירה איך היא רואה את הלמידה מרחוק מן העיניים שלה

מאת נורית לאמעי 7.5.2020

בתאריך ה-2.3.2020 עוד התקיימו בחירות לכנסת במדינת ישראל. באותו מועד, הקימו כמה קלפיות מיוחדות לטובת אותם אלפים בודדים שהיו מצויים בבידוד ביתי מחשש לקורונה. מוזר להיזכר בימי התום הללו, שהיו אך זה מכבר: בהתחלה וירוס הקורונה נתפס עדיין כמשהו שמטריד בעיקר את סין ואולי את איטליה, אבל לא צריך להיכנס לפאניקה בגללו. רק קצת יותר משבוע לאחר מכן, פאניקת הקורונה השתלטה לחלוטין על ישראל, והטיפול בנגיף עבר מכמעט אפס לשמונה מאות קמ”ש במהירות שיא. ב-12.3.2020, כבר הכריזה הממשלה על סגירה מלאה של מערכת החינוך, איסור יציאה מהבית כמעט לחלוטין, השבתת המסחר ועוד.

מערכת החינוך הייתה צריכה לייצר פתרונות כמעט בין-לילה ל-1.8 מיליון תלמידים, מתוכם 1.1 מיליון תלמידים בבתי ספר יסודיים. מדובר הייתה בהחלטה מורכבת, שעימתה את מערכת החינוך עם שאלות קשות שהיו צריכות לקבל מענה, ובמובן הזה, קיבלה מערכת החינוך שיעור חשוב.

הרע

צריך להודות על האמת: מערכת החינוך לא הייתה מוכנה להתמודד עם האתגר הזה שניצב בפניה. ראשית, כדי לאפשר למידה מרחוק באופן אמיתי, היה צורך במיפוי מוקדם אמיתי של אופן הגישה למחשב של כל תלמיד ותלמידה במערכת. קודם כל, לא לכל תלמיד יש מחשב בבית. שנית, מה עושים אם יש מחשב אחד, אבל שלושה תלמידים מאותו בית אשר נמצאים במערכת החינוך צריכים אותו בו זמנית? מעבר כל תלמיד גם צריך לא רק מחשב, אלא גם עמדה נוחה לשבת עליה בבית וסביבת לימודים אפשרית.

שנית, לא כל המורים יודעים להתמודד עם מחשב: יש מורים מצוינים ללימוד היסטוריה ומתמטיקה למשל, שאינם יודעים להפעיל את הזום בצורה יעילה, או האפליקציות הדרושות. בנוסף, חלק מן המורים הביעו חשש שאין הלימה בין שיטת הלימוד החדשה, לבין בחינות הבגרות: בעצם, הם אינם יכולים לאמוד את מידת ההבנה של התלמידים שלהם מרחוק.

מדוע זה קרה? משום שמערכת החינוך מעולם לא התכוננה ברצינות למשבר מן הסוג הזה, ומעולם לא תכננה ברצינות לימודים מרחוק. גורמים במערכת החינוך אמנם דיברו על הנושא לאורך השנים, אולם בפועל לא נעשה דבר.

זה לא היה חייב להיות ככה. לדוגמה, הרקע שלי הוא בתחום הרפואה, ובמשך שנים הייתי “סא”ל נורית לאמעי“, קצינה בחיל הרפואה. במשרד הבריאות למשל, האגף לפיתוח וחדשנות עבד בצורה יעילה, וראינו שהמערכת התאקלמה מהר מאד להענקת ייעוץ ואבחון רפואי מרחוק, משום שהמערכת כבר מכינה את התשתית לכך כבר שנים ארוכות.

הטוב

למידה מרחוק היא דבר טוב וחשוב, חד משמעית. משבר הקורונה לימד אותנו כמערכת מה חסר לנו כדי להגיע לשם. נכון, בהתחלה המערכת מעט קרטעה. אולם מערכת החינוך למדה תוך כדי תנועה, ומתכונת הלימודים מרחוק שנעשתה לאחר חופשת הפסח, אינה דומה לזו שהייתה לפניה: בתי ספר עשו מיפוי נכון של התלמידים וגישתם למחשב ולאינטרנט. כמו כן, עשו כל מיני שינויים נדרשים. למשל, קברניטי המערכת ראו למשל שתלמידים מתקשים לשבת מרוכזים מול המחשב 90 דקות, אז הם השכילו לבצע הפחתה של שיעור ל-45 דקות לכל היותר.

מעבר לכך, הלמידה מרחוק שמה דגש נחוץ על העובדה שמערכת החינוך צריכה להתרכז בהקניית מיומנויות למידה והסתגלות, ולא ידע. הרי למידה מרחוק היא למעשה מיומנות חדשה, שתלמידים צריכים ללמוד אותה ולהסתגל אליה. אם מערכת החינוך תשכיל ליישם את הלקח הזה, התלמידים שלנו יהיו איכותיים יותר וחכמים יותר. בעצם, חשוב בעיני להבין שברגע שתלמיד יודע ללמוד משהו, זה לא חשוב אם הטקסט הוא בהיסטוריה, בספרות או בתנ”ך. המיומנויות די דומות אחת לשנייה.

היפה

הקורונה “זרקה” על מערכת החינוך אינסוף אתגרים ושאלות שהיו צריכים לקבל מענה, והמערכת הצליחה להתמודד. למשל: עלתה השאלה, האם ניתן לחייב תלמידים להיות עם מצלמה פתוחה בבית? מצד אחד, מדובר בדרך לאכוף את “הנוכחות” של התלמיד בשיעור. מצד שני, יש בכך מימד מסוים של חדירה לפרטיות שלו, מצלמים את ביתו, אולי בני משפחתו עוברים ברקע וכדומה. משום כך, בחלק מבתי הספר הוחלט לאפשר לתלמידים שרצו לא להפעיל את המצלמה את האפשרות הזאת. כלומר, ברמת המנהלים של בתי ספר עלו שאלות, והם גיבשו פתרון לאתגרים.

אגב, משום שהשיעורים נעשו בקבוצות קטנות יותר, חלק מן המורים (לרוב אלו שמעט יותר טכנולוגיים) התעלו אל מול האתגר, והצליחו לייצר שיעורים איכותיים דווקא בזכות הלמידה מרחוק. המורים יכלו להשתמש בקלות בסרטונים, להראות לתלמידים מידע אקטואלי בזמן אמת ועוד. אותם מורים נאלצו להתחדש, פתחו פתרונות יוזמות מקומיות יפות, ונהפכו להיות אוטונומיה אמיתית בכיתה. חלק מן התלמידים אף הפכו להיות יותר פעילים, משום שהלמידה מרחוק גירתה את הסקרנות שלהם יותר משיעור “מסורתי”.

יש כאלו שהאפשרות של למידה מרחוק הציפה בהם שאלות על נחיצותה של מערכת החינוך במתכונת הנוכחית. אם בעצם התלמידים יכולים ללמוד מרחוק מהבית, אז למה צריך בתי ספר? למה צריך מורים? שילמדו מהמחשב וזהו. אולם הקורונה לימדה אותנו שלא רק שצריך מורים, אלא אף צריך להקטין את כיתות הלימוד כדי שהשיעורים יהיו איכותיים יותר. זה בעצם ההבדל בין הרצאה לבין שיעור. הרצאות, אפשר להעביר גם בפני אלפי אנשים, היות והן אינן דורשות אינטראקציה עם המאזין. אולם שיעור הוא סיפור אחר: הקורונה הדגימה שכאשר קבוצת הלימוד קטנה אפשר להעביר שיעורים באמת. אם נמשיך להעמיד מורים מול כיתות של ארבעים תלמידים, הם ימשיכו להתקשות ולהשתלט עליהם.

נורית לאמעי היא פרח הוראה במשרד החינוך. לאמעי מסיימת בימים אלו את תקופת הכשרתה כמורה לאזרחות ולמדעי החברה.