אוצרים משתתפים: גליה בר אור, אירנה גורדון, דניאל צדקה-כהן
פתיחה חגיגית: יום חמישי, 11.1.2024 בשעה 19:30
נעילה: 18 במאי, 2024
עונת התערוכות החדשה במוזיאון פתח תקווה לאמנות נפתחת עם תערוכה רטרוספקטיבית למוטי מזרחי –אחד האמנים הבולטים בישראל. זוהי התערוכה המקיפה ביותר לאמן אשר יצירתו הרב תחומית היתה ועודנה חלוצית במובנים רבים. לצידו, תערוכה של מתן גולן מציגה נוף חפצים פתייני וחידתי; תערוכה של מאיה אטון המציעה הצבה חדשה, אחרת, של פרויקט שנוצר והוצג בסדנת ההדפס ירושלים ועוסק בתפיסת המציאות בין סדר לכאוס; תמר סימון מציגה "קלסתרונים", דיוקנאות בטכניקות הנהוגות במעבדות זיהוי פלילי בניסיון לזהות נעדרים. תערוכתו של אלי קופלביץ', חבר קיבוץ דפנה, שנאלץ להתפנות בעקבות הסכנה בגבול הצפוני, יציג עבודות וידאו, וסדרת ציורי נייר העוסקים בהתמודדות עם מלחמה וכאב.
מוטי מזרחי / הבהובי תודעה
אוצרות: גליה בר אור, אירנה גורדון
הבהובי תודעה – תערוכה רטרוספקטיבית ראשונה המוקדשת לאחד האמנים הבולטים בישראל, מוטי מזרחי, התערוכה מלווה בקטלוג/ ספר על פעילותו האמנותית מראשית דרכה ועד ימינו. מזרחי נולד ב-1946 בשכונת שבזי בתל אביב. ב-1980 ייצג את ישראל בביאנלה בפריז, ב-1981 ו-1987 בביאנלה בסאן פאולו וב-1988 נבחר לייצג את ישראל בביאנלה בוונציה. התערוכה סוקרת את פועלו הענֵף משנות ה-70 של המאה ה-20 ועד היום. זוהי התערוכה המקיפה ביותר לאמן הפועל בלי הפסקה בתחומי מדיה שונים, בה יוצגו בבכורה גם עבודות חדשות .
בתערוכה שתוצג בחלל המרכזי של מוזיאון פתח תקווה לאמנות נפרשׂת יצירתו הרב-תחומית והחלוצית של מזרחי, בצילום ופרפורמנס, פיסול, וידיאו ומיצב. בדגש על הגוף האנושי ופגמיו, בהומור עצמי ובאירוניה, עבודותיו של מזרחי בוחנות מצבים של דיכוי ושליטה והיררכיות חברתיות של קבוצות חזקות וחלשות. במטעניהן הביוגרפיים המורכבים, הנוגעים בגוף הפגיע, בזהות מזרחית, במזרח ובמערב ובהכלאות ביניהם, הן חורגות מן האישי, מעגלים-מעגלים, אל האנושי, הרוחני והפוליטי, אל כוח החיים המניע פעולה, שיקום ותשוקה. באמצעות היסטים תכופים הגובלים באבסורד, יצירתו – החותרת לאחדות הניגודים, החומר והרוח – חדורה שניוּת של הגופני והמושגי, הפרטי והקולקטיבי, קרקוע הגוף הנמשך כלפי מטה מול תעופה ושחרור. בדרכו הייחודית הוא מתמודד עם תשוקת החירות והמגבלה המובנית בעצם הקיום האנושי.
בראשית דרכו עוסק מזרחי בזיקה בין גוף ונפש, באמנות הגוף הנוגעת בנפש ובהילינג, כמי שמוצג כגיבור בעיני עצמו וכפושע, כשמאן וכקורבן. עבודתו, גם כשהיא מציבה עמדה ביקורתית מפוכחת וגם כשהיא נוקבת או משתלחת, מצויה תמיד בריחוק של הרהור מתוח על המיתוסים השולטים בחיינו ונותנת מבע לזהות מורכבת. כדימוי המסרב להתקבע בסד של משמעות אחת . הוא חוקר את הגוף כמקום וכמרחב לרוח, כאשר בשנים האחרונות מתחדד הפרדוקס האנושי, הפילוסופי והקיומי שבו הוא עוסק: פרדוקס התודעה האנושית המכירה במגבלותיה שלה עצמה.
בין הקיטש לאסתטי, בין המגוחך למעורר האימה, בין הקריקטורי לאסוני, בין השתוקקות לכניעה מוחלטת לבין הכמיהה לחירות מוחלטת – משוקע בה תמיד משך של זמן, שבו הכל נבנה ומתפרק בעת ובעונה אחת, פתוח לאסוציאציות, מטעין באנרגיה המְזמנת מחשבה על האבסורד של ימינו.
מתן גולן/ שיר האהבה ומגירות אחרות
אוצרת: אירנה גורדון
תערוכת היחיד המוזיאלית הראשונה של מתן גולן היא מיצב המשלב עבודות פיסול, וידיאו, רישום והדפס, המרכיבות יחד נוף של שלושה סוגי אובייקטים: מגירות, פנינים וקאזו.
המגירה היא רהיט שנועד לאחסון ושמירה. כשהיא סגורה, נדרשת פעולה אקטיבית על מנת לחשוף את מה שטמון ונסתר בה. מגירות, פתוחות או סגורות, הן חפצים בירוקרטיים סטטיים ו"קרים", שבה-בעת מְזמנים מגע שיפתח או יסגור אותן – ומנגד הן תנודתיות ונטרקות, חורקות ונעות. הקאזו הוא כלי נשיפה צפצפני, שצלילו מעוות את הקול האנושי באופן הומוריסטי וטורדני כאחד. הפנינה נוצרת כתוצאה מחדירת גוף זר לצדפה, כאשר הרכיכה הטמונה בה, בתגובה, מצפה אותו בחומר מבריק המתגבש לבסוף ליצירת פנינה. התהליך מזכיר היווצרות של עובר ברחם, אך הנולד אינו ממש חי.
מכלול העבודות מהדהד את מושגי האנימיזם –המייחסת נשמה, מחשבה ורצון לטבע בכלל ולחי ולדומם המצויים בו, מבטלת את ההנגדה בין טבע לתרבות וקוראת תיגר על תפיסות מערביות של מותר האדם ועליונותו על הסביבה הטבעית. בתוך המגירות ולצִדן זולגות ומטפטפות פנינים, באופן המציף את תולדות דלייתן מהאוקיינוס; ואילו הקאזו מחליף זהויות ותפקידים – אם כמשקולת, ואם כדגל בראש התורן.
רובד נוסף מתייחס לציורו המטאפיזי של ג'ורג'ו דה-קיריקו, שיר אהבה (1914), שנופו הסוריאליסטי מפגיש בין אובייקטים יומיומיים המופקעים מהקשרם הטבעי ויוצרים סביבה חלומית.
העבודות בתערוכה מגרות לפעולה מייצרות דינמיקה עם הצופה, בוחנת מחדש את ההגדרות של דימוי ואובייקט, אדם וטבע, הזדהות וחמלה, גיחוך ואי-נוחות.
מאיה אטון / קצה עובד קצה עומד
אוצרת: אירנה גורדון
מאיה אטון, שהלכה לעולמה ביולי 2022 כשהיא בת 48 – היתה אמנית רב-תחומית מוערכת, מהבולטות באמני ישראל בעשורים האחרונים. יצירתה התפרשׂה על פני סוגי מדיה רבים – רישום, ציור והדפס, מיצב, וידיאו וסאונד – וניהלה דיאלוג מתמשך עם מחוזות הספרות והשירה, המוזיקה והפילוסופיה.
התערוכה קצה עובד קצה עומד במוזיאון פתח-תקווה לאמנות היא הצבה מחדש של תערוכה שהוצגה בסדנת ההדפס ירושלים ב-2019 וסיכמה שהות-אמנית של שנתיים בסדנה, שבמהלכן יצרה אטון גוף עבודות של הדפסי רשת, תחריטים ומיצבים. לצד עבודות בטכניקת התצריב שבה הרבתה לעבוד, בולטת כאן יצירתה בהדפס רשת שבו התנסתה לראשונה ויצרה בו מערך של עבודות על נייר וכן על טקסטיל, מתכת ועץ. הצגתו מחדש של הפרויקט ממשיכה דיאלוג לקראת תערוכה במוזיאון שנקטע בטרם עת, ומממשת בדרך אחרת את שיתוף הפעולה שנרקם בעבר, בסדנת ההדפס, בין אטון לבין האוצרת אירנה גורדון. ההעֲמדה הנוכחית, בחלל אחר, בזמן אחר ועם בחירות תואמות, מעניקה למהלך האמנותי המשכיות ופרשנות נוספת.
קצה עובד קצה עומד הוא מושג בקשירת חבלים: אחיזה בשני קצוות של חבל, כאשר קצה אחד "עומד" ובקצה השני נקשר הקשר. התערוכה היא מסע בנוף של קשרים קונקרטיים ומטאפוריים-רגשיים בין עולמות המדע והתרבות של המאות ה-19 וה-20. היא מציעה מפה של דימויים השאובים מהמיתולוגיה של מצרים העתיקה ומזו של אמריקה המודרנית, ממוזיקה ומתרבות פופולרית, משדות מדע של לוחות סולאריים, גלי רדיו, גרמי שמים וכוחות פיזיקליים, בתנועה בין כדורסל לקלפי טארוט ובין סמלים מאגיים מסתוריים למכונות מזל.
אטון מבקשת למיין ולסווג את העולם מחדש תוך שינוי בלתי פוסק של כללי המיון, באופן המחבל בעצם הפעולה. כך היא בוראת שפה המפֵרה בלי הרף את הניסיון להשליט סדר ולכידות בדברים, ומכריחה
אותנו לחוות אחרת את המראות, הזיכרונות, הקולות והתחושות של הקיום.
תמר סימון/ ללא בסיס
אוצרת: דניאל צדקה כהן
תמר סימון מציגה רישומי דיוקן ושלוש סצנות תיאטרליות העשויות בעט כדורי, בעיפרון אדום ובצבעי פנדה. רישומי ה"דיוקן" הם מעין "קלסתרונים", הכלאות של דמויות שונות בטכניקות הנהוגות במעבדות זיהוי פלילי בניסיון לזהות נעדרים. ההכלאות של סימון מורכבות מפרוטומות (פלגי גוף עליונים) ושִחזורי פָּנים שנעשו בעזרת בינה מלאכותית, לצד דימויים מתולדות האמנות וחלקי פָּנים של האמנית עצמה.
ליקוט הדמויות של סימון מְדמה את מנועי החיפוש הווירטואליים, המתחקה אחר כוונת המשתמש, מוביל לאינספור מקומות חדשים ומשנה את המהלך הראשוני. האלגוריתם המנחה אותו יוצר שיעבוד לתנועה חסרת יעד. הרישום העמלני של סימון שלוב בטכניקות הטכנולוגיות ונע בין האנושי לפלסטי.
המלה "קלסתרון", שמקורה ביוונית, מקושרת לתחום הזיהוי הפלילי, שכן יצירת הקלסתרון מבוססת על עדויות ראייה וממצאים פורנזיים. הקלסתרונים של סימון מציגים דמויות מעוותות ונטולות הבעה, כאחוזות תבהלה. באמצע הדרך בין האנושי למלאכותי, הן נראות לעתים כרישום מוגמר ולעתים כמתווה, כרוחות רפאים מנוכרות, כמרטירים מעונים, נושק ביופי ובחרדת הנשגב. רשתות הרישום פרושׂות כשכבות מפורקות, ליצירת דמות אדם המתרוקנת מאנושיותה ומהדהדת את אדישות הסביבה ונטישת האל.
ברישומיה של סימון הראש כמו מנותק והגוף, האיברים עצמאיים. הפָּנים מאבדות צלם אנוש ומותירות אחריהן רק זהות מחוללת. באוב עולה שאלת האנושיות – צלם אנוש, כדימוי וכמציאות , האם האנושיות נובעת מעצם היות האדם, או שמא מידת המוסריות מסמנת אותו כאנושי?
אלי קופלביץ': גשם אינסופי לתוך כוס נייר
אוצרת: דניאל צדקה-כהן
אלי קופלביץ' – אמן וחבר קיבוץ דפנה הצפוני, שבימים אלה פונה מקיבוצו ומתגורר בקריית-טבעון – מציג בתערוכה גשם אינסופי לתוך כוס נייר ציורים על נייר ושתי עבודות וידיאו. בימים כתיקונם הוא
עובד במינימרקט של הקיבוץ ומכנה את עצמו "ירקן גלקטי". במקביל עשה לעצמו מנהג של קבע: מדי יום, בשעות הערב, הוא מצייר במכחול ודיו על ניירות בפורמט שלדבריו "יכול להיכנס לקרטון של שקדי מרק". בעבודת הווידיאו ירקות וציורים – שבה נראים נרות, עציצים וצעצועי ילדים על מפה קומפוזיציה של טבע דומם – מספר קופלביץ' בקולו, על רקע השיר “Deacon Blues” של סטילי דן, על הפיצול הזה בחייו: ביום הוא שוהה בין ירקות ומוצרי צריכה, ובערב הוא מצייר, חסר מנוחה.
בתערוכה מוצגים ציורים בסגנון אסוציאטיבי, בשילוב טקסטים המציגים בהומור את עולמו הפנימי ואת הזיכרון של מלחמת יום כיפור, שבה, לדבריו, "נולד מחדש": דמותו הכחושה מצוירת לצד טנקים ומטוסי קרב, על רקע שמש שהופכת לתמנון או לעכביש ארך-רגליים, לכוכבים מתפוצצים או חלליות מכוכב אחר; בכמה מהם הוא נראה עצום וגיבור, בקרב עם אמנים מובילים שזכו להצלחה בינלאומית, או כאשר דמותו משולבת בדמותם ושמו שזור בשמם. העשייה הייחודית שלו והמידות הקטנות של הניירות מסווגות את עבודתו כיומן אינטימי מתמשך, מול המציאות העכשווית המציפה את המרחב הציבורי בדימויים של מלחמת 2023, עבודתו מציבה ייצוגי מלחמה על-זמניים.
מוזיאון פתח תקווה לאמנות
רח' ארלוזורוב 30, פתח תקווה
ב', ד', ו, שבת, 14:00-10:00 / ה' 20:00-16:00
