יש מקומות שבהם הים הוא יעד. בבת ים הוא חלק מהיום. הוא נמצא בדרך, ברקע, באוויר, ולעיתים גם בהחלטות הקטנות של אחר הצהריים: ללכת לטייל, לרדת לכמה דקות לטיילת, לפגוש מישהו ליד החוף או פשוט לבחור מסלול הליכה שעובר מול המים.
הנוכחות הזאת משנה את האופי העירוני. היא יוצרת מרחב ציבורי שאינו שייך לקבוצה מסוימת או לשעה מסוימת. משפחות, צעירים, מבוגרים, רצים, דייגים ואנשים שבאו רק לשבת כמה דקות חולקים את אותו קו חוף, כל אחד בקצב שלו.
אבל דווקא כשהים נמצא כל כך קרוב, קל לפעמים להפסיק לראות אותו. תושב שחי ליד החוף יכול לעבור ימים עמוסים בלי להגיע אליו בכלל. עבודה, קניות, סידורים ופקקים מחזירים את החיים למסלול הרגיל, והים נשאר ברקע כמו חלון פתוח שלא תמיד מסתכלים דרכו.
בבת ים, המפגש בין העיר לים הוא אולי אחד המקומות שבהם אפשר להבין הכי טוב מהו מרחב ציבורי מוצלח. הוא לא חייב להיות מתוכנן עד הפרט האחרון כדי שאנשים ירצו להיות בו. הוא צריך לאפשר להם פשוט להגיע, להישאר, ללכת, לשבת, לראות ולהרגיש שיש להם מקום.
החוף גם מטשטש הבדלים. ליד המים פחות חשוב מאיזו שכונה הגעת, באיזה רחוב אתה גר או לאיזה בניין אתה חוזר. כולם מסתכלים על אותו אופק. בעיר צפופה, זו תחושה לא מובנת מאליה.
אולי לכן הים בבת ים הוא יותר מנוף. הוא סוג של מרווח נשימה עירוני. מקום שמאפשר לעיר להיות קצת פחות לחוצה, קצת פחות סגורה, וקצת יותר פתוחה לאנשים שבה.
וכשהשגרה נעשית צפופה מדי, לפעמים כל מה שצריך הוא לזכור שהאופק נמצא כמה דקות מהבית.
