אירוע פתיחה חגיגי: 8 בנובמבר, בשעה 20:00
נעילה: 9.2.19
מופע מיוחד בערב הפתיחה: "Electric Dreams" – מאת האמנית הליטאית GoraParasit, בשיתוף עם ניסן נתיב ופסטיבל פרינט סקרין
"הזדמנות אחרונה לראות"
תערוכה קבוצתית
אוצרות: דרורית גור אריה, איזבל בורז'ואה (צרפת)
"הזדמנות אחרונה לראות", מצהיר הסופר הבריטי דאגלס אדמס בספר מסעותיו, שממנו נלקחה כותרת התערוכה. אדמס מתלווה לזואולוג מארק קארוורדין במסע לפגישת הזנים הנדירים ביותר והנכחדים ביותר של החיות המשונות ביותר על פני כדור הארץ. הכותרת מדגישה את הדחיפוּת שביציאה למסע ומצביעה על התשוקה למפגש פיזי עם מושא הנדודים, ללמידתו בדרכי הגוף.
התערוכה עוסקת בנתיביה ובהשלכותיה השונות של התנועה האנושית במרחב הגיאוגרפי, הפיזי והלשוני, כפי שהיא נחווית, מסומנת ומעובדת על-ידי אמנים עכשוויים מישראל ומצרפת. בשתי ארצות אלה עוברים שניים ממסלולי הצליינות הנוצרית החשובים ביותר מאז ימי-הביניים: המסע לירושלים, והמסע לסנטיאגו דה-קומפוסטלה.
בשונה מהצליינות המסורתית, מסלולי העלייה לרגל המסומנים כאן אינם מתמקדים בהגעה ליעד הנכסף אלא בעצם התנועה, כפעולה נשגבת כמעט המתבצעת לשם עצמה– מסע כתנועה חזרתית, אולי מדיטטיבית, שבכמה מן העבודות אף גורמת לפגיעה בגוף הפיזי. בה-בעת התנועה מהדהדת את אורחות החיים העכשוויים, הרוויים במעברים והסגת גבולות טריטוריאליים, שהרי יותר ויותר אנשים גומאים מרחקים ומנהלים אורח חיים נוודי, אם ממשי ואם וירטואלי. במסעות שבתערוכה מבקשים האמנים למפות מחדש מערכות ידע ושפה, קשרים אנושיים ומשאבים חלופיים. הקרטוגרפיות החלופיות שהם יוצרים משמשות מצע למסעות חיפוש, איסוף ותיעוד חדשים, המתורגמים לצורות פואטיות של עיבוד נתונים וניווט בחלל.
התערוכה במסגרת עונת התרבות ישראל-צרפת תוצג במוזיאון פתח תקוה לאמנות וב- Villa Tamaris (מרסיי) ותכלול עבודות חדשות.
אמנים משתתפים לפי סדר א"ב:
אוליבייה מילאגו וניקו מורסיו, אורית רף, דפנה שלום, ז'אן-בטיסט ורלוזל, ליאור גריידי, מארי שֶׁנֶה, מירב הימן ואילת כרמי, מעין אמיר ורותי סלע, עדו צבי הדר ברקוביאר, פסקל סימונֶה,רומןרונדֶה וגבּריאלֶה סלווייה.
על העבודות המשתתפות בתערוכה:
אורית רף, פרפרים, וידאו, 2018
בעבודה פרפרים יוצאת אורית רף למסע בדרך בורמה–בה הובילו אספקה לירושלים הנצורה במלחמת העצמאות. רף מתחקה בגופה אחר מסלול בן 15 ק"מ בו עברו שיירות המשוריינים מלטרון לירושלים, כשבידה זר בלונים בצורת משורייני "פרפר", אותם היא משחררת לאוויר במחווה ילדותית כמעט כסימני דרך חסרי תכלית.
מירב הימן ואילת כרמי, שביל ישראל, מיצב וידיאו,2018
פרויקט משותף ורחב היקף, המתאר מסע קבוצתי לאורך שביל ישראל. זהותם של משתתפי המסע –ספק נוודים, ספק שורדים או פליטים–אינה ברורה, והם אינם נושאים סימנים מוגדרים של שייכות ושל זמן. הם מתקדמים בעזרת מתקנים שונים שמונעים את מגע כפות הרגליים בקרקע, ויוצרים ניכור בין הצועדים לבין הארץ. ההליכה הופכת לוליינות עתירת מאמץ, שמזכירה גם מסעות צליינות של עולי רגל אשר משתמשים במכשירי עינויים כדי להעמיד את אמונתם במבחן.
עדו צבי הדרברקוביאר, ויתור, מיצב וידאו, 2016
מיצב וידיאו זה עוקב אחר תנועתו החד-גונית המתמשכת של שחיין, שמשייט בין המסכים. דמותו, הנגלית בכל פעם על מסך אחר, משאירה אחריה שובל דם מסתלסל, שמסמן את נתיב התנועה ומתמוסס במים הכחולים. בסרטי מתח קולנועיים, שובל דם מרמז בדרך כלל על אסון קרב– אך כאן השחייה נמשכת בלופ אינסופי.
ליאור גריידי,ללא כותרת (סירת זהב), אבקת זהב ולכה על נייר,2018
מיפוי המרחב האישי של האמן בקנה מידה 1:1. בגרסתה הראשונה, שהוצגה בניו-יורק ב-2010, כיסה גריידי את רצפת חדר השינה שלו בגליונות נייר שחוברו זה לזה וקופלו לסירת נייר ענקית. תרגום חדר השינה לסירת נייר, מְשווה לכל נופך ילדותי וחלומי. צביעתה בזהב, המתכתב עם עבודות קודמות של גריידי, ממקמת את החלומות בתווך שבין היומיומי והנשגב.
מעין אמיר ורותי סלע, דגלים של נוחות, וידאו, 2018
חלק מפרויקט אקס-טריטוריה, שצמח מתוך עניין באקס-טריטוריה הימית שאינה נתונה לשליטת מדינות לאום, עליו החלו האמניות לעבוד ב-2009, ואשר עוסק בהיבטים נוספים של אקס-טריטוריאליות. "דגלי נוחוּת" לא מייצגים בהכרח את המדינה של בעלי הספינות או את נתיבי השיט שלהן. הם נרכשים ממדינות שמציעות תנאים אטרקטיביים של חקיקה ואכיפה מתירנית, לצרכים שונים ומפוקפקים – מהתחמקות מחובות אזרחיות דרך הפרת זכויות אדם. לצדם, התופעה נקשרת גם לשימושים הומניים יותר, למשל עבור של פליטים. ההתרחשויות המתוארות בתחילת העבודה נראות במבט ראשון כבלתי חוקיות, אך התקדמות העלילה מגלה שהן מבוצעות תחת "דגלי הנוחוּת".
דפנה שלום, כתבי לילה: ביאליק 2 | כתבי לילה: ביאליק 3 | כתבי לילה: רועי חסן 1.סקנוגרפיה וטכניקה מעורבת, הדפסה ארכיונית, 2018
עבודות מהסדרה כתבי לילה, שצוירו על גליונות טקסט בכתב ברייל. הציור בכתב ברייל, המשמש עיוורים לקריאה, הוא ניסיון לחלץ מן השפה את הממד הפיזי שלה. הברייל מהווה כאן מטאפורה לשונות, בכך שהוא יוצר מרחב לאנשים החיים בשולי החברה. הטקסטים שנבחרו לעבודות הללו – "גילוי וכיסוי בלשון" של ביאליק ו"מבפנים" של רועי חסן, עוסקים בהיבטים שונים של שפה.
מארי שֶׁנֶה, כמה צלילים, תיבת נגינה, 2018
המילים המתנגנות בעבודה מאגדות מילים וביטויים בעברית, ערבית, אנגלית וצרפתית, המושמעים באמצעות מנגנון מכני של תיבת נגינה. הביטויים נבחרו בעקבות מפגשים שניהלה האמנית בשהותה בישראל עם סופרים, בלשנים, אמנים ואנשי רוח שונים, אשר עוסקים ומשתמשים בשפה כחלק משמעותי בעבודתם.
רומן רונדֶה וגבּריאלֶה סלווייה, דרך מהירה 1, וידאו, 2018
רומן רונדה וגבריאל סלוויה הגיעו מתחומים שונים: קולנוע ואדריכלות. יחד הם חוקרים אתהשפעת הסביבה הגיאוגרפית על עיצוב התודעה, הלכי הרוח והתרבות (פסיכוגיאוגרפיה).היצירה מושפעת מסרטו של רוברט קרמרRoute One / USA (1989), המתעד גילוי מחודש של ארצות-הברית בנסיעה לאורך החוף המזרחי. גם רונדה וסלוויה מתעניינים בנוף המשתנה ובפני הפריפריה, אלא שהם ממקדים את מסעם בסביבות ירושלים,בכביש 1 ובכביש 443, הדרך לחברון. את המראות מלווה קריינות רקע, החושפת את מחשבות היוצרים במהלך המסע.
אוליבייה מילאגו וניקו מורסיו, Sharing Spots, מיצב סאונד, 2018. באדיבות גלריה סולטנה, פריז
ההקלטות ליצירה בוצעו בשיתוף עם מועדוני גלישה בישראל. בליל השפות וקולות הגולשים בתל אביב, תיירים ומקומיים כאחד, משמשים את האמנים למיפוי הנוף המקומי האנושי, לא באמצעות הצגה של נקודות חיכוך טיפוסיות שמייצגות את מתחי החיים בישראל, אלא דווקא בסביבת הספורט הפופולרי, שמסמל חופש ורגיעה.
פסקל סימונֶה, גוש B1 חלקה 148, מיצב וידאו, 2000
באמצע העיר, ב"שטח מת" שלא נעשה בו כל שימוש, הועמד סוס ועליו מצלמה. היא סורקת את השטח במקביל לארבע מצלמות נוספות, המוסיפות מידע על המתרחש מזוויות שונות ותורמות לחקר האזור הנתון. הניסוי של פסקל סימונה מושך את תשומת לבם של השכנים ומגביר את ערנותם למתרחש מתחת לביתם. העבודה מעלה שאלות על תכנון סביבתי ואורבניזם.
ז'אן-בטיסט ורלוזל, אור אחורי, וידיאו HD סטריאו,2018
מסע גיאוגרפי-מנטלי בספינה-סטודיו, שמפנה מבט אל המתרחש בראשו של הימאי-האמן באמצעות ייצוגים של סביבתו, של הדברים סביבו ושל המחשבות המתרוצצות במוחו. ז'אן-בטיסט ורלוזל מוצא מקבילות בין טכניקת העריכה לבין הקיטוע של המחשבה.
"פג'ה"
קרן בנבנישתי
אוצר: רפאל סיגל
גלריה האוסף
קרן בנבנישתי: המקום של הקפל, 2018, פג'ה, 2018 , ללא כותרת, 2018
בפרויקט פג'ה, קרן בנבנישתי בוחנת את יחסי הגומלין בין טיפוגרפיה וטופוגרפיה. מכונת הדפוס שנתנה השראה לפרויקט יוצרה במאה ה-19 בגרמניה, יובאה לפתח-תקוה ב-1932 על-ידי מתיישבים יהודים, ובה השתמשו להדפסת ניירות העטיפה ששימשו פרדסנים לאריזת תפוזי Jaffa בפתח תקוה. פרויקט פג'ה כמוהו כמכונת דפוס אלגורית שמוחקת שמות בעודה קוראת בשמם. בכל אחד מתהליכי ההדפסה הללו, בנבנישתי מנכיחה כפרים וסמלים שכוסו במרוצת השנים, כפלימפססט, בשכבות על גבי שכבות של טקסט כתוב. פני השטח המודפסים של מפה או של נייר אריזה מראים כיצד היטלים היסטוריים, מניפולציות קולוניאליות ודמיונות אוריינטליסטיים חוקקים ומעצבים ומשנים טריטוריות, כשם שהתערבויות טיפוגרפיות יוצרות טופוגרפיות חדשות.
"פעולות על מקום"
אוצר: ולדמר טטרצ'וק (פולין)
הקומה השנייה
נעילה: 5.1.19
תערוכה של אמנים עכשוויים מפולין. העיר היא סיפור שלעולם לא נגמר, מִכְרֶה של זיכרונות, מקום ליצירת משמעות ומקור להשראה. העיר היא נושא התערוכה– ומרבית העבודות מתעדות פעולות שונות שנעשו באתרים בעיר.עבודת וידאו של האמן הפולני המפורסם מירוסלב בלקה, המציגה את מפת לובלין שמוצבת במחנה הריכוז הנאצי מיידנק, ממקדת את התערוכה וקובעת את הטון שלה. העבודות המשתתפות בתערוכה מתייחסות לעיר לובלין שבפולין, אבל המחשבות שהן מעלות והאופן שבו הן מהדהדות בצופה רלוונטיות לכל עיר באשר היא, ולא מוגבלות לעיר הזו בלבד. השאלה האם רחובות העיר הם מקום לאמנות– נותרת פתוחה.
אמנים משתתפים לפי סדר א"ב:
אגאתה רוצ'ינסקה וברברה גריקה, ארוטיון סרגסיאן, מירוסלב בלקה, צזארי בודז'נובסקי, צזארי קלימשבסקי, עדינה בר-און, רוברט קושמירובסקי.
העבודות באדיבות האמנים וגלריה לבירינת, לובלין
בערב הפתיחה – GoraParasit עם המופע "Electric Dreams":
אוסף של פיסות של אינפורמציה מרחבי הרשת. סצנות מסרטים, סרטוני יוטיוב, דיווחי חדשות ונאומים היסטוריים מתלכדים, והופכים לאקט תיאטרלי בעל ממשות פיזית. במהלך המופע, שחקנים משחזרים בדיוק מירבי כל קטע שנאסף, דרך פעולת "ליפסינק" גופנית. היצירה היא פרק חדש בגוף עבודות מתמשך של האמנית, אשר עבודתה המאופיינת באסתטיקה אפלה, פותחת פרשנויות חדשות לאופן שבו אנחנו צורכים דימויים ביומיום, ולמתח הגופני שמתחבא תחתם. המופע בשיתוף ניסן נתיב ופסטיבל פרינט סקרין הבינלאומי לאמנות דיגיטלית
מוזיאון פתח תקוה לאמנות נפתח מחדש בשנת 2004, והוא אחד המוזיאונים המובילים והמשפיעים בישראל. המוזיאון זוכה לשבחים במגזינים ובעיתונים המובילים בארץ ובעולם, מארח מעל 100,000 מבקרים בשנה בתערוכות מרתקות, יוזם מגוון פרויקטים חברתיים וחינוכיים, עורך סימפוזיונים, סדנאות ואירועים מיוחדים. המוזיאון מציב חלופה למוזיאונים הגדולים באמצעות תערוכות העוסקות במרחב התרבות המקומי ומקדם שיח ביקורתי רב-תחומי, תוך מתן במה לאמנים צעירים, ששפתם האמנותית משקפת קול מקורי ואחר.
שעות פתיחה: ב', ד', ו', שבת, 10:00–14:00; ג', ה' 16:00–20:00, דמי כניסה: 20 ₪; בשבתות הכניסה חינם
מוזיאון פתח תקוה לאמנות, רח' ארלוזורוב 30, פתח תקוה. פרטים נוספים באתר המוזיאון.
