אחרי 26 שנים במערכת החינוך ובעבודה עם ילדים, בני נוער ומבוגרים, לילך תבור כבר יודעת שלא כל קושי לימודי מתחיל ונגמר בכיתה. כמורה בחינוך המיוחד, מטפלת בפסיכותרפיה בגישת CBT, מאבחנת דידקטית, מדריכת הורים, מדריכת צוותי הוראה ומנחת קבוצות חברתיות, היא פוגשת שוב ושוב ילדים שמתקשים להסביר במילים מה עובר עליהם. לפעמים ההתפרצות, ההסתגרות או הקושי החברתי הם פשוט הדרך שלהם לבקש שמישהו יראה אותם באמת.
לילך תבור, בת 54, בעלת תואר ראשון ושני בחינוך מיוחד בהתמחות בלקויות למידה, עובדת במערכת החינוך כבר 26 שנה.
במשרד החינוך היא משמשת מורת שילוב ומתכללת מענים לימודיים ורגשיים מטעם מתי״א, מדריכה צוותי הוראה ומנחה קבוצות חברתיות. לצד עבודתה במערכת החינוך היא עוסקת בפסיכותרפיה בגישת CBT, באבחון דידקטי ובהדרכת הורים, ומטפלת בילדים, בני נוער ומבוגרים.
עם השנים, היא מספרת, הרגישה שהוראה ואבחון לבדם אינם תמיד מספיקים.
״תמיד הרגשתי שאני מעניקה בהוראה הרבה מעבר לקידום לימודי ולחוויות הצלחה״, היא אומרת. ״ילד צריך גם מקום בטוח, אמונה בעצמו, הקשבה והכלה. רציתי להרחיב את היכולת שלי לתת מענה גם לעולם הרגשי וגם למשפחה״.
לא כל ילד שמפריע הוא ילד בעייתי
אחד הדברים שתבור מבקשת מהורים ומאנשי חינוך הוא לעצור לפני שמדביקים לילד תווית.
״ילד שמפריע, מתפרץ או מושך תשומת לב בדרך שלילית לא תמיד עושה את זה כי הוא לא ממושמע״, היא מסבירה. ״לפעמים זאת הדרך שלו לבטא מצוקה שהוא עדיין לא יודע להסביר״.
לדבריה, המצוקה יכולה להגיע מהבית, מהחברה, מבית הספר או מתוך קושי פנימי שהילד עצמו עדיין לא מבין.
״התגובה שאנחנו רואים היא רק הקצה. אם מסתכלים קצת יותר עמוק, לפעמים מגלים ילד שמבקש עזרה״.
יותר חרדה, פחות ביטחון
בשנים האחרונות היא פוגשת יותר ילדים ובני נוער שמתמודדים עם חרדה, קושי בוויסות רגשי, חוסר ביטחון ודחייה חברתית.
״הם עברו בשנים האחרונות המון״, היא אומרת. ״קורונה, סגרים, בידודים, מלחמות והרבה מאוד זמן מול מסכים. יש ילדים שפשוט לא רכשו מספיק ניסיון טבעי בקשרים חברתיים״.
לדבריה, הקושי מתבטא לעיתים גם בדברים בסיסיים לכאורה: להתחיל שיחה, להתעניין באדם אחר, להצטרף לקבוצה, ליזום קשר או לשמר חברות לאורך זמן.
במסגרת הקבוצות החברתיות שהיא מנחה, היא עובדת בדיוק על הנקודות האלה.
״מיומנויות חברתיות הן דבר שאפשר ללמוד ולתרגל״, היא אומרת. ״לפעמים ילד צריך שמישהו ילמד אותו באופן ברור דברים שילדים אחרים רכשו באופן טבעי״.
בני נוער מחפשים מקום להשתייך אליו
עם בני נוער, לדבריה, העבודה מקבלת אופי שונה.
״הם רוצים להבין מי הם, למצוא את המקום שלהם בעולם ולהרגיש שהם שייכים״, היא מסבירה. ״אני פוגשת הרבה חרדה חברתית, חוסר ביטחון וקונפליקטים עם ההורים״.
דווקא הקשר שנוצר מחוץ לבית יכול לאפשר להם להקשיב אחרת.
״הרבה פעמים הם שומעים ממני דברים שההורים כבר אמרו להם, אבל כשהדברים מגיעים בלי המטען המשפחתי ובלי הוויכוח שכבר התחיל מראש, הם יכולים להישמע אחרת״.
הילד הוא לא פרויקט לתיקון
אחת הטעויות שתבור מזהה אצל הורים היא המחשבה שטיפול בילד נועד ״לתקן״ אותו.
״ילד הוא חלק ממערכת משפחתית״, היא אומרת. ״לפעמים ההורים מביאים ילד לטיפול ומצפים שהשינוי יתרחש רק אצלו, אבל גם למבוגרים שסביבו יש השפעה עצומה״.
לכן הדרכת הורים היא מבחינתה חלק חשוב מהעבודה.
״פערי דורות, ציפיות, תקשורת בבית והדרך שבה מגיבים לרגשות יכולים ליצור קונפליקטים. כשגם ההורים מוכנים ללמוד ולהשתנות, הילד רואה את זה. זאת דוגמה הרבה יותר חזקה מכל הרצאה״.
״אני לא באה לתקן אדם״
תבור עובדת גם עם בני נוער ומבוגרים על הרצף האוטיסטי ועם אנשים עם מוגבלות קוגניטיבית. לדבריה, דווקא העבודה הזאת לימדה אותה עד כמה חשוב לא להסתכל על אדם דרך האבחנה שלו בלבד.
״לא משנה מה האפיון או המוגבלות, אפשר להגיע לכל אדם״, היא אומרת. ״הבסיס הוא אמון, ביטחון וקשר. אני לא מגיעה ממקום של 'אני יודעת הכול' ולא ממקום שבא לתקן. אני מגיעה להקשיב, להבין ולפגוש אדם בגובה העיניים״.
אחת המטופלות שלה אמרה לה לאחרונה שהיא רוצה להרגיש ״שווה בין שווים״, ולא להיתפס קודם כל כמי ששונה מאחרים.
״זה היה רגע מאוד מרגש״, היא מספרת. ״בסופו של דבר כולנו רוצים להרגיש ראויים, אהובים ושייכים״.
הרגע שבו מישהו אומר: ״פתאום אני נושם״
יש גם רגעים טיפוליים שנשארים איתה הרבה אחרי שהמפגש מסתיים.
לאחרונה הגיע אליה מטופל במצוקה משמעותית. היא נמנעת מכל פרט שעלול לזהותו, אבל זוכרת היטב את תחושת האחריות.
״הוא פתח דברים שסחב איתו במשך שנים״, היא מספרת. ״ישבתי מולו וחשבתי איזו זכות יש לי לתת לאדם מקום שבו הוא יכול לפרוק בלי שישפטו אותו״.
בסיום המפגש הוא אמר לה שהוקל לו ושהוא מרגיש שהוא מצליח שוב לנשום.
״ברגעים כאלה אני מבינה למה בחרתי בתחום הזה״.
איך הורה יודע שכדאי לעצור ולבדוק?
לדברי תבור, לא כל שינוי בהתנהגות מעיד על צורך בטיפול, אבל יש סימנים שכדאי לשים לב אליהם כשהם נמשכים או מחמירים.
שינויים חדים במצב הרוח, הסתגרות, התפרצויות, שינוי בהרגלי האכילה, היצמדות חריגה להורים, ירידה חברתית או שינוי משמעותי בתפקוד יכולים להיות סיבה להתחיל שיחה.
״הדבר הראשון הוא להקשיב״, היא אומרת. ״לא מיד לשפוט, לא למהר לתקן ולא להסביר לילד למה הוא טועה. קודם לשמוע אותו״.
ולפעמים גם הורה שמתלבט יכול להתחיל בעצמו.
״גם אם הילד לא מוכן להגיע, ההורים יכולים לקבל הדרכה וללמוד איך לגשת אליו אחרת״.
להתחיל מצעד קטן
אחרי כל כך הרבה שנים במערכת החינוך ובטיפול, תבור עדיין מודדת הצלחה דווקא ברגעים הקטנים.
״נערה שמצליחה להגיד לאבא שלה מה היא מרגישה בלי לפחד מהתגובה שלו. ילדה שמצליחה להיכנס לבית הספר למרות החרדה. ילד שלמד לעצור לפני התפרצות. אלה דברים שאולי מבחוץ נראים קטנים, אבל עבור מי שעושה אותם הם עולם ומלואו״.
לקראת השנה החדשה היא מאחלת להורים ולילדים בעיקר תקשורת.
״להקשיב באמת, לחמול, לעזור, להרגיש שייכים ומשמעותיים, ולא לפחד לבקש עזרה״, היא אומרת. ״לא חייבים לשנות הכול ביום אחד. לפעמים צעד קטן הוא בדיוק ההתחלה שצריך״.
לילך תבור היא בעלת תואר ראשון ושני בחינוך מיוחד בהתמחות בלקויות למידה, מטפלת בפסיכותרפיה בגישת CBT, מאבחנת דידקטית ומדריכת הורים. במשרד החינוך היא משמשת מורת שילוב ומתכללת מענים לימודיים ורגשיים מטעם מתי״א, מדריכה צוותי הוראה ומנחה קבוצות חברתיות. היא מקבלת מטופלים בקליניקה בחולון ובהרצליה.
